<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין ו'</h1>
<h2>דף ס:</h2>
והמצוה הששית היא שהזהירנו מעבוד עבודה זרה ואפילו בזולת הארבעה מינים הקודמים אבל בתנאי שתהיה אותה העבודה כדרכה. רוצה לומר שיעבוד אותה במה שהוא דרך אותו הנעבד שייעבד בו. כמו שיפעור עצמו לפעור או יזרוק אבן למרקוליס. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (עשה"ד) ולא תעבדם. ולשון מכילתא לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה. ולכן מי שיזרוק אבן לפעור או פער עצמו למרקוליס אינו חייב כי אין זה דרך עבודתו לאמרו יתעלה (ראה י"ב) איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. והעובר על לאו זה במזיד חייב סקילה וכרת ובשוגג חייב קרבן. וכבר התבארו משפטי מצוה זו גם כן בשביעי מסנהדרין. ושם (ס"ד:) אמרו שלש כרתות בעבודה זרה למה אחת כדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת למולך. רוצה לומר כי מי שעבד אי זו עבודה זרה שתהיה באי זה מין שיהיה מן העבודות הנה הוא חייב כרת ובתנאי שיעבוד אותה כדרכה כלומר בדבר שדרכה שתיעבד בו כמו פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס ומעביר שערו לכמוש. וכן מי שעבד באחת מן הארבע עבודות לאי זה נעבד שיהיה מהם הנה הוא גם כן חייב כרת ואעפ"י שאין דרך עבודתו בכך כמו אילו הקריב לפעור או השתחוה למרקוליס. וזה הוא שלא כדרכה. והכרת השלישי במי שהעביר מזרעו באש למולך כמו שאבאר.
